חיי כתלמידו של הענן הריק: סיפורו של מאסטר ג'י-דין

JyDinHsuYun2in

מאסטר ווי-מיאו ג’י-דין שאקייה, מייסד מסדרינו, מסדר הצ’אן של סו-יון, מספר את הסיפור המרתק של חייו כתלמיד קרוב של הענן הריק, המאסטר הסיני הגדול שכולנו במסדר התברכנו להיות תלמידיו:

שמו של המאסטר, סו-יון, מתורגם לעברית בתור “הענן הריק”, תרגום שמרבה לבלבל אנשים. כולנו יודעים מהו ענן, אך מה, תוהים אנחנו, הכוונה ב”ריק”?

ב ספרות הצ’אן (הוגים “ג’ן” על משקל “חן”) או הזן המונח “ריק” מופיע לעיתים כה תכופות ובשלל כה רחב של הגדרות, שאני אתחיל מניסיון לבאר את משמעותו.

להיות ריק משמע להיות ריק מאגו, להיות ללא שום מחשבה על “עצמי”, לא במובן שאז נתחיל לנהוג כירק או כחיית פרא – יצורים חיים שרק מעבדים מים, מזון ואור שמש בשביל לגדול ולהתרבות – אלא במובן שאנו חדלים מלמדוד אירועים, אנשים, מקומות, ודברים בסביבתנו מבחינת “אני” או “עצמי” או “שלי”. אדם שהוא “ריק מעצמו” ממעיט להצטרך להשתמש בכינויי גוף אלו.  

תנו לי לנסות לדייק קצת יותר. כולנו שמענו על הורה, או חבר, או מאהב שטוען להיותו נטול-אנכיות לחלוטין באהבתו את האחר. בעל יאמר, “לא שמרתי דבר לעצמי. את הכל נתתי לה, לאשתי.” האיש הזה אינו ריק. הוא פשוט הקרין חלק מזהותו על אדם אחר.

אדם שהוא ריק באמת אין ברשותו דבר, אפילו לא מודעות ל”עצמו”. האינטרסים שלו אינם נמצאים בצרכיו ובהשתוקקויותיו, כי למעשה הוא אינו מודע לשיקולים כאלו, אלא רק ברווחתם של אחרים. הוא איננו שופט מעריך אנשים כחביבים או לא חביבים, שווים או לא שווים, או כשימושיים או לא שימושיים. הוא אינו מעריך או מפחית מערכו של אף אחד. הוא מבין שהבודהה הגדול אמיטבהה, הבודהה של האור האינסופי והטוב האינסופי, שוכן בתוך כל אדם ואדם, וזה רק בטובת טבע-הבוהה-העצמי הזה שהוא משקיע את עצמו.

להגשים ריקות שכזאת אף פעם לא קל. סיפור צ’אן ישן מדגים את זה:

צ’אן-מאסטר אחד לקח על עצמו להדריך מתלמד שחווה קושי גדול בלנתק את עצמו מחייו הקודמים, החילוניים. “לא תוכל לשרת את הדהרמה עד שלא תחתוך את הכבלים הללו,” אמר המאסטר. “עליך להשמיד את מערכות היחסים הרכושניות האלו! הרוג אותן! החשב אותן כלא קיימות יותר!” 

המתלמד שאל, “אבל הוריי? גם אותם אני צריך לקטול?”

והמאסטר ענה, “מי הם שיחוסו עליהם?”

“ואתה, מאסטר,” אמר המתלמד, “גם אותך אני חייב להרוג?”

והמאסטר חייך ואמר, “אל תדאג. אין מספיק ממני בשביל לשים את ידיך.”

כזה מאסטר היה סו-יון. לא נשאר מספיק ממנו בשביל מי-מאתנו לאחוז.

ב1940 חיל האוויר האימפריאלי היפני הפציץ את מנסר נאן-חוא שם הוא ישב במדיטציה; אך הם לא הצליחו לשים עליו את ידיהם. ב1951, כשהוא היה איש זקן בן מאה ושתיים-עשרה, חבורות של בריונים קומוניסטים הכו אותו שוב ושוב; ולמרות ששברו את עצמותיו והצליחו להרוג נזירים צעירים וחזקים יותר, גם הם לא הצליחו לשים עליו את ידיהם. פשוט לא היה מספיק ממנו בשביל מי-מהם לאחוז. איך יכול טבע-הבודהה להיהרג? סו-יון לא הסכים למות עד שהיה מוכן למות, עד שהשלים את המטלות שהציב לעצמו.   

אספר לכם על האיש יוצא הדופן הזה, הענן הריק הזה שנוכחותו כה הכריעה את מהלך חיי. אספר לכם דברים שאני זוכר ואעשה את המיטב כדי למסור לכם את תורת הדהרמה שלו. אולי אם תלמדו ממנו תוכלו לחוות מעט מהאושר שאני ידעתי בזכות היכרותי איתו.

להיות בנוכחות סו-יון משמע היה כמו להיות באפלולית בוקר שמשי, או בתוך אחד אותם העננים שמשתהים על פסגות הרים. אדם יכול לשלוח את ידו ולתפוס בערפל, אך לא משנה כמה יתאמץ לחטוף אותו, ידו תמיד תישאר ריקה. ובכל זאת, לא חשוב כמה רוחו נפולה, הענן הריק יעטוף אותה בלחות נותנת-חיים; או גם, לא משנה כמה רוחו שורפת מרוב כעס או אכזבה, קרירות מרגיעה תרד עליו, כמו טל עדין.

זהו הענן הריק של סו-יון שעוד משתהה עמנו. לא הזמן ולא השמש לא יוכלו להשמידו, כי הרי הוא השמש, עצמה; בדיוק כפי שגם היא נצחית.

כעת אספר לכם חלק מההיסטוריה שהוא ואני חולקים.

במהלך שנות העשרים של המאה העשרים, כשעוד הייתי ילד, סו-יון עוד לא הגיע למנזר נאן-חוא, המנזר אותו חוּי-נֶנְג,jydin2 הפטריארך השישי של הצ’אן, ייסד ליד העיר שאו גואן, בה חייתי. שאו גואן נמצאת כמאה חמישים קילומטרים מגואנג ז’ו (קאנטון) בפרובינציית גואנג דונג, הנמצאת בדרום סין.

בכל המאות מאז ייסודו ב675 לספירה, מנזר נאן-חוא עבר סבבים של הזנחה ושחזור; אך כשאני הייתי ילד, זה הוא היה חד-משמעית באחת מתקופותיו המוזנחות. כפי שאני זוכר בבירור, הוא היה הרבה יותר דומה למגרש משחקים מאשר למקדש שהוא כיום. באותם ימים, שאו גואן הייתה עיירת-נהר קטנה ומנומנמת, מקום שלא היו בו הרבה פעילויות לילדים. לצאת למנזר נאן-חוא הייתה המקבילה שלנו לטיול לדיסנילנד.

מה שהפך את הביקורים במנזר-השעשועים הזה למלהיבים עוד יותר הייתה העובדה שלא היה נראה שמישהו אחראי על המקום. כמאה נזירים וכמה עשרות נזירות חיו שם, אך הם העסיקו את עצמם בעיקר בהתקוטטויות. נזירות התווכחו עם נזירות. נזירים התווכחו עם נזירים. נזירות התווכחו עם נזירים. והבניינים של המרכז הדתי האדיר הזה היו סך הכל מקומות שבהם כל הוויכוחים האלו התרחשו. לא היה נראה ששינתה משהו העובדה שהעץ מרקיב והאבן מתפוררת והמתכת של הפגודה האדומה-לבנה הישנה חלודה. בודהיסטים אדוקים, כמו הוריי, היו מבקרים ושמים כסף בקופסאות הצדקה; ואם הילדים השובבים אותם הביאו איתם, כמו אחי ואני, טיפסו על מבנים עתיקים, או שיחקו במחבואים בין הפסלים הקדושים, או רצו במסדרונות המקודשים, ובכן, איש לא התנגד. אם היו מרסנים אותנו מליהנות, אולי היו מרסנים גם את התרומות. אני מניח שהנזירים חשבו לעצמם שהם גם ככה צריכים לחיות בבניינים מוזנחים, כך שאין להם למה להסתכן בבעיות כלכליות גם בנוסף.

כך שתמיד היינו מבלים בנעימים בכל ביקור לנאן-חוא. היינו רצים על הגשר של נהר צאו-סי, ומטפסים על הר בקרבת מקום שבו הייתה גומחה טבעית באבן. אומרים שהפטריארך השישי היה עושה מדיטציה בגומחה הזאת. היינו יושבים בה ומחקים את תנוחתו החסודה, וצוחקים.

אין פלא שהפטריארך השישי הופיע לסו-יון בחלום והתחנן ממנו להגיע למנזר נאן-חוא ולהשיבו לדרך הישר!

לא פגשתי את סו-יון עד 1934 כשהייתי בן שבע עשרה והוא היה בשנות השמונים לחייו. הוא היה אז נראה בדיוק כמו בתמונה ששמתי בתחילת הטקסט. אספר לכם על המפגש הזה. אך בשביל להעריך את הסיפור, תצטרכו לדעת עוד כמה דברים על הרקע שלי.

שם המשפחה שלי הוא פאנג. במקור משפחתי מפרובינציית פוג’יאן, אך אבי היגר לשאו גואן ושם אני ואחי נולדנו וגדלנו. במדד המקומי משפחתי נחשבה לעשירה. לאבי היו בבעלותו שני עסקים: עסק לחומרי בניין ומכולת שבה הוא מכר מזונות מיובשים כמו פטריות, בצל ירוק וסוגים שונים של ירקות.

אני מתאר לעצמי שבמקור ההורים שלי קיוו שיום אחד אחי ייקח על עצמו עסק אחד אני אקח על עצמי את השני. אך כישרונותיו של אחי לא היו באף מקצוע אקדמי, והוריי החלו לדאוג לגבי היכולות שלו. כשהייתי בן ארבע התחלתי ללמוד עם המורים הפרטיים שהם במקור שכרו כדי לחנך אותו. הוא היה מבוגר ממני בשנתיים. אך אני למדתי מהר והתחלתי “לקפוץ” כיתות עד שעקפתי את אחי.

כך שבסוף שש שנות לימוד ייסודי, למרות שהייתי צעיר מאחי בשנתיים, סיימתי את הלימודים שנתיים לפניו.  

לאחר מכן התחלתי את הלימוד העל-יסודי שלי. בית הספר בו למדתי היה קרוי לי-קון, ופירושו של השם הוא בית ספר ש”מעודד אנשים”. זה היה בית ספר קתולי וכל המורים היו כמרים ונזירות קתוליים. זה היה נחשב לבית הספר הטוב באזור. אך הלימוד של נצרות הי פחות או יותר לבחירה. ובמקרה שלי זה היה לחלוטין פחות מאשר יותר. 

כל מה שעניין אותי היה לשחק בכדור. אם אפשר היה לזרוק אותו, לבעוט בו, להקפיץ אותו או להכות בו, אני הייתי מעוניין. בחטיבת הביניים זה מה שהרגשתי “מעודד” לעשות.

אך השקעתי בלימודי מספיק כדי להתקבל למכללה להוראה. לא התחשק לי במיוחד למכור ירקות מיובשים אז החלטתי להיות מורה.

ושם הייתי, ב1934, ילד שחצן בן שבע עשרה… חכמולוג, הייתם אומרים, שבאחד החגים נסע, כרגיל, למנזר נאן-חוא יחד עם כל שאר הנערים והנערות כדי לבלות. אף פעם לא שמעתי על סו-יון ובטח שלא ציפיתי לגלות שאיש קדוש בדיוק הגיע לנאן-חוא. והנה הוא היה… 

משהו קרה לי כשהסתכלתי לתוך פניו. פתאום נפלתי על ברכיי ולחצתי את מצחי לאדמה, בעודי משתחווה לו. כל חבריי נדהמו. בכל חיי מעולם לא השתחוותי לאף אחד… ושם הייתי, בלי הסבר, בלי שמישהו הציע לי לעשות זאת, משתטח בענווה בפניו. מלא בהתפעלות ותדהמה, השתחוותי לסו-יון שלוש פעמים ברצף. המאסטר הכביר חייך אליי ושאל, “מי אתה ומאין באת?” בקושי לחשתי, “אני פאנג גוו חוא, ואני בא משאו גואן.” וסו-יון חייך שוב ואמר, “תהנה לך כאן במנזר נאן-חוא.” הוא היה מוקף בנזירים רבים שצפו בדממה. אני מנחש שגם הם לא ידעו מה להבין מהסיפור הזה.

עכשיו לא יכולתי לחכות לשוב לנאן-חוא… אך לא כדי לבלות… רציתי לראות את סו-יון שוב.

בפעם השנייה שראיתי אותו הוא שאל אותי אם אני רוצה לקחת על עצמי את הכללים הבודהיסטים, זאת אומרת, להפוך לבודהיסט באופן רשמי. אמרתי, “כן, כמובן.” וכך קיבלתי את הכללים מסו-יון. הוא נתן לי את השם קואן-סיו, שמשמעותו “תרגול גדול ורחב”. 

לא עוד כדורגל, כדורסל או אפילו פינג פונג. עכשיו, בזמן חופשת הקיץ שלי, נסעתי את כ-שלושים הקילומטרים למנזר נאן-חוא פעמיים בשבוע. לקחתי רכבת להר מא-בא, ציון דרך מאבן, ומשם צעדתי שישה קילומטרים למנזר. סו-יון נתן לי ספרים על בודהיזם ללימוד; וכך העברתי את החופשות שלי. בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי את הדת בחזי. רציתי להפוך לנזיר.

אך התחזוקתי הדתית הפתאומית גרמה לתהפוכה בבית. דברים לא היו כה פשוטים. קודם כל, כשנולדתי הלכו הוריי לאסטרולוג מפורסם שבחן את מפות הלידה שלי. האסטרולוג ראה בבירור בכוכבים שאני אהפוך לאיש צבא בדרגה גבוהה ושאמות עד גיל שלושים. גיבור מת במשפחה היה כבוד שהם שמחו לוותר עליו. לכן הם שמחו שהצלחתי בלימודים. המשמעות הייתה שהעסקים יהיו בטוחים בידיי, במיוחד מפני שנהיה ברור יותר ויותר שהם לא יצליחו בידיי אחי. כשהוריי למדו על רצוני להיות נזיר, כבודהיסטים, הם קיבלו את החדשות בשמחה; אך כאנשי עסקים, הם חששו מאוד. הבן הלא נכון רצה להפוך לנזיר!

אך לפני שאכן הרגשתי שנקראתי לכמורה, היו לי כוונות אחרות לגבי עתידי. אף פעם לא האמנתי בנבואות של האסטרולוג, כך שכשנהיה לי משעמם מהרעיון של להיות מורה, החלטתי שאחרי שאסיים את המכללה לחינוך, אלך לבית הספר הצבאי של צ’אנג קאי שק (אקדמיית וואמפאו) בקאנטון. צ’אנג היה המפקד של וואמפאו בימים האם.

בגלל שאיפותיי אלו, אחי אולץ להכין את עצמו כמיטב יכולתו להשתלטות על העסקים המשפחתיים. למזלו, או לא למזלו, הוא אף פעם לא הצטרך להוכיח את עצמו בעולם המסחר. לאחר הפלישה היפנית הגיעה המהפכה הקומוניסטית וכבר לא היו שום עסקים להשתלט עליהם. 

עם זאת ב1934, כשהייתי בן שבע עשרה, בשנה הראשונה של לימודי במכללה לחינוך, המלחמה עם יפן עוד לא התחילה. סו-יון, בראיית נולד של חכמים, מיד הניא אותי משאיפותיי הצבאיות. למעשה, זנחתי את השאיפות שאלו ביום שפגשתי אותו. רציתי להיות נזיר אך לא סיפרתי על הרצון הזה לאף אחד כי חשבתי שזה ישמע יהיר ופזיז. מבחינתי זה היה פחות יהיר לומר שאני רוצה להיות רב-אלוף מאשר לומר שאני רוצה להיות נזיר. אך יותר מאוחר, באחת משיחותיי הרבות עם סו-יון, הודיתי בפניו שקיוויתי להפוך לנזיר יום אחד. הוא רק אמר שהוא רוצה שאשאר במכללה ואסיים את לימודיי. אחר כך נדבר על כמורה.

ב1937, סיימתי את לימודיי במכללה לחינוך. באותו הסתיו, בפסטיבל אמצע-הסתיו שבאמצע ספטמבר, או בירח המלא של jydin3החודש השמיני בלוח השנה הסיני, גילחו את ראשי, ונהייתי נזיר. מיד עברתי להתגורר במנזר נאן-חוא כמתלמד וחיכיתי לטקס ההשבעה לכמורה שהיה עתיד לקרות שלושה חודשים מאוחר יותר. ואכן, אני ועוד מאתיים נזירים הושבענו בטקס ההשבעה של אמצע דצמבר, 1937.

זה היה שם שמאסטר סו-יון נתן לי את השם ג’י דין שפרושו “להבין ולהגשים שלוה”. הוא גם נתן לי הרבה מהבגדים הישנים שלו שהרגשתי זכות גדולה מאוד ללבוש.

זמן קצר לאחר שנהייתי נזיר, היפנים פלשו לסין והתחלתי לחשוד שלסו-יון היה חיזיון – שהוא בכוונה הניא אותי מללכת לבית הספר הצבאי כי הוא חשש שאם אהפוך לקצין צבאי, אהפוך גם לקורבן צבאי. הייתה לו עבודה אחרת בשבילי. וסו-יון היה איש שבשבילו המילה “כישלון” לא הייתה קיימת. היו לו מטרות; ובשבילו, אני הייתי אחד הכלים שבהם הוא התכוון להשתמש להשגת המטרות שלו.

החיים במנזר נאן-חוא היו קשים. הנזירים והנזירות גדלו את הירקות שלהם בעצמם, בישלו וניקו בעצמם, ואף תפרו את בגדי בעצמם. הם יישנו על קרשי-עץ שכוסו רק בכר דשא דקיק. כסף הושג מתרומות ומשכירות שהתקבלה מחקלאים ששכרו אדמות מהמנזר.

כשסו-יון הגיע לנאן-חוא ב1934, הוא ידע שלא תיתכן שמחה עד שלא תשוקם המשמעת. לכן הוא קבע כללים ותקנות נוקשות. בפעם הראשונה שמישהו הפר כלל, הוא או היא נענשו. בפעם השנייה, הוא או היא הודחו מן המנזר.

סו-יון מידר את העבודות והחובות השונות וקבע היררכיה, מדרג עולה של אחריות, כדי לפקח על המדורים השונים. כל אחד היה חייב לבצע את עבודתו, וסו-יון לא סבל שום רפיון בנושא. היה לו מקל שהיה נושא לכל מקום שהלך, והוא לא פחד להשתמש בו. באורח פלא, כל התככים והפרות-ההתנהגות פסקו כליל. חוק וסדר הביא שלום.

כל זה לא הספיק, עם זאת, כדי לשקם את המשמעת הנזירית. סו-יון ידע שהיה צריך בנוסף לשקם את מבניי המנזר. למרות שאבי לא סיפק את חומרי הבניין – חברה אחרת קיבלה את החוזה – הוא כן תרם כסף כדי לתמוך בתהליך הבנייה. למזלנו, המעונות היו לבניין הראשון ששוקם, וכל מי שחי בנאן-חוא יכול להעריך את השיפור בתנאיי המחייה.

ב1938, מאסטר סו-יון הוזמן להונג קונג, שם דוברים קנטונזית, לסדרה ארוכה של הרצאות וטקסים דתיים. מאחר שהמאסטר דיבר הונאנית, דיאלקט צפוני, ואני שלטתי גם בהונאנית וגם בקנטונזית, היה נחוץ שאלווה אותו כדי לשמש כמתרגם.  

בזמן שהיינו שם, היפנים תקפו את שנחאי, בצפון, ואת נאנג’ינג, בדרום. האבידות בשנחאי היו מזעזעות, ובכל הקשור לנאנג’ינג, המתקפות שם היו כה איומות, שעד היום המתקפה קרויה ‘אונס נאנג’ינג’ כי נשחטו שם בדם קר כל כך הרבה אזרחים חפים מפשע.

מכיוון שהיו מעט מאוד כבישיי יציאה מנאנג’ינג וכל אלו היו מסוכנים, פליטים רבים ניסו לברוח מהפולשים היפנים דרך הנהרות. באופן טבעי, כיוון שהעיר שאו גואן נמצאת בהצטלבות שני נהרות, סירות רבות מלאות פליטים הגיעו לשם.

כשסו-יון גילה על המתקפות על שנחאי ועל נאנג’ינג, הוא צפה את משבר הפליטים הזה ומיד סיים את הרצאותיו בהונג קונג. הוא ואני חזרנו לנאן-חוא והתחלנו תכנית לתמיכה בפליטים.

סו-יון קבע שהנזירים של נאן-חוא יאמצו מסורת בודהיסטית ישנה, שעד היום קיימת במסורת התרוואדה, של אכילת שתי ארוחות ביום בלבד, בבוקר ובצהריים. שום מזון משום סוג אסור לצריכה אחרי שעת הצהריים. האוכל שאחרת היה נאכל נתרם לפליטים, ובעת הצורך, לחיילים הסינים. בגלל המצוקה הגדולה של האנשים, סו-יון ערך טקסים נוספים רבים בשביל המתים והפצועים. הטקסים האלו עזרו להביא תקווה ונחמה להרבה נשמות מיוסרות.

אך בשביל סו יון, מטרה הייתה מטרה, ואפילו הפלישה היפנית לא תמנע מבעדו לשקם את מנזר נאן-חוא. תכנית הבנייה מחדש, לכן, המשיכה.

ב1939 פוסלו פסליי המלכים השמימיים המפורסמים, והמקדש לשיכונם נבנה. טקס ההתקנה הרשמי נערך ב1940. למאמציי השיקום הייתה השפעה חיובית על מצב הרוח של כולם. הם סיפקו תחושת תכלית ועתידיות.  

כעת אספר לכם על ההפצצה של מנזר נאן-חוא שהזכרתי קודם:

לאחר שהיפנים תקפו את נאנג’ינג ושנחאי, מושלים מארבע-עשר פרובינציות סיניות ערכו סדרת פגישות במנזר נאן-חוא כדי לנסות לתאם אסטרטגיה ומדיניות משותפת למגננה מול הפולשים היפנים. הפגישות האלו היו אמורות להיות סודיות ביותר; אך היפנים, שבנו בסיס אווירי בגואנג ז’ו (העיר קאנטון), למדו במהרה על הפגישות.

כמובן, למרות שאחר כך ניסו כולם להאשים מרגלים בין עובדי מושל זה או אחר, העובדה היא, שכהרגלם של פוליטיקאים, אף אחד לא התאמץ יותר מדי להסתיר את הפגישות. המושלים ופמליותיהם הגיעו בצורה מפוארת… בלימוזינות. הייתה מספיק מתכת מסנוורת בחניון של נאן-חוא כדי למשוך את צומת לבו של מישהו על מאדים. ליפנים בגואנג ז’ו, לבטח, היה קל ביותר לשים את האצבע על מקום המפגש הסודי הזה.

לכן, במאמץ למחוק כמה שיותר מנהיגים אזרחיים בבת-אחת, היפנים שלחו שלושה מטוסים מפציצים לתקוף את מנזר נאן-חוא.

כשהמטוסים החלו להפציץ את מתחם המנזר, סו-יון פקד על כולם לתפוס מחסה ולהישאר רגועים. הוא שלח את המושלים למקדשו של הפטריארך השישי ואת הנזירים למקדש מינג הגדול יותר. הוא, בעצמו, הלך ברוגע למטרה המובהקת ביותר, לאולם המדיטציה, כדי להתפלל לשלום כולם.

בסבב הראשון, אחד משני הגברים שהוטל עליהם לשמור על מכוניות המושלים, נהרג. הוא עזב את משמרו ותפס מחסה בתוך צינור ביוב גדול שהיה מיועד לפרויקט הבנייה, ואחת מהפצצות נפלה על הצינור והרגה אותו. באופן אירוני, השומר השני נשאר במקומו הנראה-לכל, והוא יצא מזה ללא שריטה.

פצצה נוספת נפלה ארצה בשריקה ופגעה ממש מחוץ לכותלי המנזר, השמידה עץ תפוחים גדול, והותירה בור באדמה שניתן לראותו עד היום, מלא מים, כמו בריכה קטנה.

אך אז, אחרי שסו-יון נכנס לאולם המדיטציה והתחיל להתפלל, קרה נס. שניים מתוך שלושת המטוסים התנגשו באוויר ונפלו ארצה על הר בא-מא. המטוס הנותר מיד הסתובב וחזר לבסיסו בגואנג ז’ו.

באופן טבעי, תאונה אווירית זאת נזקפה לזכות הכוחות הרוחניים של סו-יון. כל הסינים שהכירו אותו לא הטילו בכך שום ספק; אך מה שיותר חשוב, זה שהיפנים התחילו גם להאמין בזה. מושלים או לא מושלים, הם אף פעם לא ניסו יותר לתקוף את נאן-חוא. 

היפנים המשיכו את המלחמה לפנים המדינה, ובסוף שנת 1944 הם הצליחו לבסוף לכבוש את שאו גואן. אך אפילו אז, למרות הקרבה לנאן-חוא, הם לא תקפו את המנזר. אנחנו האמנו שהם חששו מכוחו הרוחני של סו-יון. בכל תקופת הכיבוש, הם מעולם לא הרשו לחיילי הכיבוש להפריע לקדושה של המנזר.

אך בחזרה לסיפורי – ב1940, ווי-ין, האיש שבהלוך הימים ירש את סו-יון כראש מנזר נאן-חוא, הפך לנזיר. זכיתי בכבוד לגלחjydin4 את ראשו ולתת לו את השם ווי-ין שפרושו, ‘חותם הדהרמה של הסיבה והתוצאה’. שמו השני היה ז’י-גואה שפירושו ‘לדעת את ההשלכות’. במילים אחרות, זהה את הסיבה לפעולה ואת תוצאתה, וכך תשיג את ההשלכות הרצויות. ווי-ין שהה במנזר נאן-חוא כדי לעזור לסו-יון עם העומס הנוסף של הטיפול בקורבנות המלחמה. גם באותה שנה, ביודעו על אי-הסדר וההזנחה שפקדו את מנזר יון-מן שהיה בעברו כביר, סו-יון שלח אותי לשם כדי להשיב את הסדר ולפקח על שיקום המבנים. לצורך המשימה הזאת, סו-יון העלה אותי לדרגת מאסטר. 

היה נחוץ שאחלוף על פני חיילים יפנים רבים במהלך הצעידה בת היומיים שלי למסדר יון-מן. אך פעם נוספת, השפעתו של סו-יון הייתה כה גדולה שהיא חלה אפילו עליי כך שאף חייל לא העז להפריע למעברי.

לאחר שהגעתי בבטחה, עברתי לגור ביון-מן. 

בדן סיה שן, המנזר השלישי בגודלו באזור שאו גואן, לא היו בעיות עם היפנים. המיקום המרוחק של מנזר זה מנע פעילות צבאית ומאסטר בן-וון הצליח לשמור על שלוה ומשמעת נזירית.

נשארתי במנזר יון-מן עד 1944 כשסו-יון החליט להקים מכללה בודהיסטית בנאן-חוא כדי ללמד את חוקיי הווינאיה העתיקים, חוקי ההתנהגות הנזיריים, לכל מי שהיה עתיד להפוך לנזיר או נזירה. כעת יכולתי להבין את כוונתו של סו-יון כשייעץ לי להשלים את לימודיי במכללה. התואר שלי בחינוך אפשר לי לפקח על ארגון בית הספר לווינאיה וגם להפוך לאחד מהמורים בו.

כיוון שסו-יון האמין בצורך לספק חינוך טוב לילדים, הוא ייסד בית ספר יסודי בנאן-חוא. הוא רצה שבית הספר הזה יהיה מוסד ממדרגה ראשונה, ותוך זמן קצר, תלמידים רבים מכל סין הגיעו לנאן-חוא להתחנך. באופן טבעי, הורים עשירים תרמו כסף לשכר הלימוד, הספרים, חומרי הלימוד, וגם עלויות המחייה של ילדיהם. אך סו-יון האמין כי זכותו של כל ילד להתחנך, עשיר או עני, כך שילדים עניים הורשו להגיע וללמוד בבית הספר ללא עלויות משום סוג. סו-יון סיפק להם ספרים וחומרי לימוד ואת כל צורכי המחייה אשר להם הזדקקו. אני ראיתי את חובותיי בבית הספר כקדושות ועשיתי כמיטב יכולתי כדי לבצע את משימותיי בקפידה ובתשומת לב. כל מי שהיה קשור לבית הספר הרגיש כמוני, ובגלל מאמצינו הבלתי נלאים בית הספר הרוויח במהרה מוניטין של מצוינות.

בעת שמאסטר ווי-ין ואני שהינו בנאן-חוא, סו-יון הלך לגור במקדש יון-מן כדי להמשיך להשגיח על שיפוציי המקדש.

אז הכיוון של דרך הדהרמה שלי קיבל תפנית אחרת.

אנשים סינים רבים היגרו להוואי, במיוחד במהלך שנות המלחמה. אך למרות שהיו הרבה בודהיסטים סינים שגרו בהוואי, שהייתה אז רק טריטוריה אמריקאית, לא היה שם אף מקדש בודהיסטי או אפילו נזיר שילמד ושיערוך טקסים. הסינים-ההוואיים הללו שלחו משלחות שוב ושוב להונג קונג כדי לבקש שכמרים ישלחו להוואי כדי לשרת את הקהילה וכדי לפקח על בניית מקדש במקום. באופן טבעי, הם רצו שסו-יון יגיע להונולולו כדי ליצור מקדש חדש, אך סו-יון הקדיש את עצמו לשיפוץ מנזר יון-מן כך שהוא החליט שלוח אותי במקומו.

ב1949, השלמתי את החלק הראשון של המשימה כשהגעתי להונג קונג והתחלתי בהליכי ההגירה הנחוצים. לא הגעתי להונולולו עד 1956. הוואי הפכה למדינה ב1959; אך מקדשינו, שקראתי לו מקדש סו-יון, היה למקדש הבודהיסטי הראשון בהוואי.

זמן קצר  לאחר שהגעתי להונג קונג ב1949, תמה מלחמת האזרחים הסינית, והקומוניסטים השתלטו על הממשלה. חבורות של בריונים קומוניסטים, שהניחו שכנסיות ומקדשים הם מקומות מסתור לזהב וחפצים יקרי-ערך שונים, צעדו לבנייניי הדת חסרי הישע ודרשו מאנשי הכמורה למסור להם את דברי הערך הדמיוניים.

ב1951, בזמן שהייתי בהונג קונג, חבורה של בריונים כאלו הגיעו למנזר יון-מן ודרשו שסו-יון ימסור להם את הזהב ודברי הערך של המקדש. סו-יון ניסה להסביר להם שאין שום דברי ערך במנזר יון-מן. אך הם סרבו להאמין לו ואחד אחרי השני, הכו את הנזירים בניסיון להוציא מהם בכוח לגבי מקומו של המטמון. נזיר אחד הוכה למוות; כמה נזירים נעלמו וגופותיהם לא נמצאו. רבים ספגו פציעות רציניות כמו ידיים וצלעות שבורות.

במהלך הכיבוש בן שלושת החודשים של הבריונים הם תיחקרו והכו באופן סדיר את סו-יון ואז זרקו אותו לחדר קטן וחשוך לימים, ומנעו ממנו אוכל ומים.

כמה פעמים הוא הוכה עד אובדן הכרה והושאר למות. אך למרות כל הפציעות הפנימיות והעצמות השבורות שאיש זקן זה בן המאה-ושתיים ספג, הוא הפגין את כוח הרצון האדיר שלו וסרב לוותר על חייו לפני שיסיים את משימתו. הוא ידע שנוכחותו החיה, גם אם רק במעט, עזרה לרסן את תוקפיו. הוא ידע שכל זמן שהוא נשאר בחיים, הוא יכול לעורר השראה בחסידיו; ובזמנים קשים אלו, הם היו צריכים את כל ההשראה שיכלו לקבל.

כשהבינו שרצונו לחיות היה גדול יותר מרצונם של תוקפיו להשמידו, סו-יון, אם כי חלש מאוד בגופו, עוד לא הוכרע; והוא השתקם למרות העינויים שהעבירו אותו. למרות שהבריונים ניסו לשמור בסוד את צורת הטיול שלהם באיש הקדוש הזה, חדשות על עינויו הגיעו במהרה לעולם החיצוני, וסינים מכל העולם התלוננו קשות לממשלה בבייג’ינג. היה זה בלתי נתפש שפולשים יפנים יכבדו את הכמורה ואת המנזרים, ולו המיליציה הסינית תחלל אותם.

jydin

הרשויות בבייג’ינג מיד שלחו משלחת ליון-מן אך כיוון שסו-יון חשש מנקמנות הוא סרב להגיש תלונות רשמיות. למרות זאת, ברגע ששבו אליו כוחותיו, הוא עשה את המסע הארוך לבייג’ינג וביקש באופן אישי מהממשלה לרסן את החבורות האלו. הוא התעקש שהם יצוו על כיבוד של כל מוסדות הדת, שיעזבו את אנשי הכמורה לנפשם, ושכל העם הסיני יזכה לחופש פולחן. הרשויות, שכנראה חששו מכוחו הכבר-אגדי של סו-יון, הסכימו; ולזמן-מה, לפחות למשך שארית חייו של המאסטר, המדיניות של הממשל נהייתה יותר סובלנית כלפי דת.

אף על פי כן, הממשלה סירבה לספוג ביקורת כשלהי ממקורות חיצוניים, ולכן כל דרגי התקשורת נקטעו. מהונג קונג אני ניסיתי נואשות לקבל חדשות כל שהן אודות גורלו של סו-יון, אך לא היה ניתן ללמוד דבר. כתבתי אינספור מכתבים, אך לא קיבלתי מענה.

למרות זאת, כפי שנהוג, המשכתי לשלוח לסו-יון עותקים של כל המאמרים והכתבות על בודהיזם שכתבתי. בימים שמחים יותר, כפי שהיה נהוג, הייתי מקבל ממנו הערות. אך באותם ימים עצובים, לא קיבלתי תגובה לאף אחת מההגשות שלי.

ואז ב1952, כתבתי עבודת מחקר על סוטרת הלב שהתקבלה בצורה יפה במיוחד. הממשלה בבייג’ינג החליטה לאשר את פרסום העבודה. מיד כתבתי למו”ל בבייג’ינג וביטאתי את רצוני העז ללמוד על תגובת המאסטר שלי לעבודת המחקר שלי. באורח פלא, אחד הפקידים במשרד ההוצאה לאור החליט למסור את המכתב שלי באופן אישי ישירות לסו-יון ולחכות לתגובתו. סו-יון קרא את המכתב ואת העבודה, ואמר לפקיד שהוא מאשר את העבודה ונותן לי את ברכתו. המילים שלו נמסרו לי; והתקשורת העקיפה הזאת הייתה לפעם האחרונה בחיי שאתקשר עם המאסטר האהוב שלי.

ב13 לאוקטובר, 1959, בגיל 119, מאסטר סו-יון ניכנס לנירוואנה הסופית. החדשות על פטירתו העציבו אותי מעבר למילים. באופן פומבי, ערכתי טקסי הזכרה וכתבתי הספד לכבודו; אך באופן פרטי, הייתי מוצף יגון. בכיתי ימים ארוכים ולא יכולתי לאכול או לישון. ידעתי כמה הייתי חייב לו. ידעתי שבחכמתו הוא צפה את האיום לדהרמה הבודהיסטית הסינית שלנו, הדהרמה של חוי-ננג ולינג’י והאן-שאן. הוא רצה שהדהרמה תושתל מחדש בארה”ב שם היא תהיה מוגנת, והוא נתן לי את הכבוד לעשות זאת.

אופן פטירתו של סו-יון גרם לי בנוסף גם להעריך עוד יותר את הכוח של ליבו העצום. הבנתי לחלוטין שהוא הצליח להתעלות מעל לקיום הגופני ולדחות את כניסתו לנירוואנה הסופית עד שהיה מוכן לצאת למסע האחרון שלו… עד שהוא השלים את כל חובתו הקדושה להשתמש בהשפעתו כדי להגן על כל אנשי הכמורה בסין.

אני ושאר הכמורה הבודהיסטית, יחד עם אנשי כמורה רבים מדתות אחרות, חבים את חיינו למסירות של סו-יון לבודהה אמיטבהה ולשכנוע הבלתי מעורער שלו שהנוכחות המפוארת הזאת שוכנת בלבם של כל בני האדם. 

jy-din2.jpgשאנטי. שאנטי. שאנטי. אמיטופו! (אמיטבהה)

ינואר 1996

מאסטר ג’י-דין שאקייה

ראש מנזר סו-יון

הונולולו, הוואי