מבוא לתרגול צ'אן מפי מאסטר סו-יון, "הענן הריק"

מאסטר סו-יון, "הענן הריק", היה המורה הגדול ביותר של זרם הצ'אן (במערב לרוב מכנים אותו בשמו היפני, זן) בתולדות המאה ה-20. כאן הוא נותן הרצאת מבוא לתרגול צ'אן, שבה הוא מבהיר היטב את הרעיונות המרכזיים של מציאות יחסית ומציאות אבסולוטית בראי הבודהיזם. 

xuyun large.jpg

חברים יקרים, תנו לי לספר לכם סיפור שאיש חכם סיפר לי פעם. הוא אמר:
"פעם מצאתי את עצמי בארץ זרה, הולך ברחוב מוזר. הסתכלתי סביבי בניסיון להבין היכן אני; וכאשר ראיתי שני אנשים עומדים בקרבת מקום, ניגשתי אליהם. 'היכן אני?' שאלתי. 'מי אתם בכלל?'
"הראשון ענה, 'זהו עולמה של סמסרה, ובעולם הזה, במקרה אני הגמד הגבוה ביותר!' והאיש השני ענה, ' כן, ובמקרה אני הענק הנמוך ביותר!'
"המפגש הזה הותיר אותי מבולבל מאוד, כי, אתה מבין, שני החבר'ה האלו היו בדיוק באותו הגובה."
אני מקדים את דבריי בסיפור הקטן הזה כי אני רוצה להדגיש כבר מההתחלה כמה חשוב לקחת בחשבון את התפישה של הדברים.
חוּי-נֶנְג, הפטריארך השישי והאחרון של דרך הצ'אן שלנו, פעם פגש בשני נזירים שהתווכחו לגבי דגל שהתנוסס ברוח. הראשון אמר, "זהו הדגל שזז." הנזיר השני אמר, "לא! זאת הרוח שזזה."
הפטריארך השישי נזף בשניהם. "מתרגלים טובים," הוא אמר. "זהו השכל שלכם שזז!"
בעולמה של סמסארה, האדם הוא המדד לכל הדברים. הכל יחסי. הכל משתנה. רק בעולם האמתי, עולמה של נירוואנה, יש קביעות.
בצ'אן מטרתנו היא להבדיל – לא בין הבדיוני לבדיוני אלא בין הבדוי לאמתי. הבדלים בנראות החיצונית לא משנים כלל וכלל. העולם האמתי בתוכנו. הוא אפילו בתוך תודעתנו.
עכשיו זוהי משימתי השמחה לעזור לכם לזכות בכניסה לעולם האמתי, עולם שבו אין גמדים וענקים וסכסוכים חסרי פשר. בעולם האמתי יש רק שלום, אושר, אמת וחופש מההשתוקקות המציקה לאשליות טורדניות.
חברים יקרים, לכל אדם שני סוגים של טבע-עצמי: אחד שלכאורה, ואחד אמתי. זה שלכאורה הוא ה"עצמי הקטן" שלנו, או האגו שלנו, שהוא לכל דבר ועניין שונה לגמרי מכל "עצמי קטן" אחר. האמתי הוא טבע-הבודהה-העצמי הגדול שלנו, שהוא זהה בכל מקום ובכל עת. העצמי הקטן שלנו מתקיים בעולם שלכאורה – עולמה של סמסארה. ואילו, טבע הבודהה העצמי שלנו מתקיים בעולם האמתי, עולמה של נירוואנה.
שני העולמות נמצאים בדיוק באותו מקום. בסוטרת הלב אנו קוראים, "הצורה אינה שונה מהריקות, והריקות אינה שונה מהצורה". כולם רוצים לדעת, "איך סמסארה ונירוואנה יכולות להיות אותו הדבר? איך האשליה יכולה להיות זהה למציאות? איך אני יכול להיות עצמי וגם הבודהה בו זמנית?" כל אלה שאלות מצוינות. כל בודהיסט צריך לדעת לענות עליהן.
התשובה שוכנת בצורה שבה אנו תופשים את המציאות. אם אנו תופשים את המציאות ישירות, אנו רואים אותה בטוהר הינירוואני שלה. אם אנו תופשים אותה בעקיפין – דרך תודעת האגו שלנו – אז אנו רואים את המציאות בעיוות הסמסארי שלה. למה תפישת המציאות שלנו פגומה?
סמסארה היא העולם שהעצמי הקטן שלנו חושב שהוא רואה ומבין דרך חושיו. לפעמים אנחנו פשוט עושים טעויות. אם אדם היה הולך ביער ובדרכו היה נקרה לו סליל חבל, והוא היה חושב שהחבל הוא נחש, תיכף היה בורח משם. בשבילו החבל היה נחש, והוא היה מגיב בהתאם. וכשהיה חוזר הביתה, הוא היה מספר לכולם על הנחש המסוכן שכמעט הכיש אותו ביער. הפחד שלו היה אמתי. הסיבה שלו לפחד – לא.
כמו כן, האגו העצמי הקטן תופש את המציאות בצורה שגויה גם כשהוא משליך שיפוטים אסתטיים או מוסריים אקראיים על מציאות זו. אם אישה אחת רואה אישה אחרת חובשת כובע ירוק ואומרת, "אני רואה אישה שחובשת כובע ירוק," אז אין בעיה. אך אם היא אומרת, "אני רואה אישה חובשת כובע ירוק מכוער," אז היא מעבירה שיפוט סמסארי. בעיניי מישהו אחר אולי היה הכובע הזה יפהפה. אם כי במציאות, אין הוא יפה או מכוער. הוא פשוט ישנו.
בצורה דומה, כאשר שועל הורג ארנבת, בשביל השפנפנים שיגוועו ברעב בגלל שאמם נרצחה, זהו אקט מרושע. אך לגורי השועל הרעבים שאוכלים את הארנבת שאמם הביאה להם, אותו אירוע בדיוק הוא ממש ביטוי לכל מה שטוב בעולם. במציאות, האירוע אינו טוב או רע. הוא פשוט ישנו.
המציאות מפורשת בצורה שגויה גם בגלל שהמתבונן והדבר בו מתבוננים, שניהם משתנים ללא הרף.
אין רגע מדויק שבו ניצן הופך לפרח, או שפרח הופך לפרי, או שפרי הופך לזרע, או שזרע, לניצן של עץ. כל השינויים האלו הם מעודנים ורציפים.
אין אנו יכולים לדרוך באותו נהר פעמיים, שכן המים זורמים כל הזמן. גם אנחנו, לא אותו האדם מדקה לדקה. כל הזמן אנחנו סופגים מידע חדש וחוויות חדשות באותו זמן שאנו שוכחים מידע ישן וחוויות ישנות. אתמול יכלנו להזכר מה אכלנו לארוחת הערב שלשום. מחר, כבר לא תהיה לנו הזכות להזכר בתפריט ההוא, אלא אם כן במקרה זאת הייתה סעודת מלכים כלשהי… או שאולי אנחנו אוכלים את אותו הדבר כל ערב ואז אנחנו יכולים להגיד בוודאות, "זה היה אורז עם שעועית."
האשליה של החיים היא הפוכה מהאשליה של הקולנוע. בקולנוע, סדרה של תמונות נפרדות רצות ביחד כדי ליצור אשליית תנועה המשכית. בחיים, אנחנו עוצרים תנועה המשכית, מבודדים ומקפיאים תמונה, ואז נותנים לה שם ומקבעים אותה כאילו שהייתה אובייקט או אירוע עצמאי ומוחשי. אנחנו לא תמיד מסכימים על קיבוע של רגע בזמן. מהי למשל אישה צעירה? אם איש הוא בן תשעים, הרבה נשים הן נשים צעירות.
ובכן, אולי יש לנו רעיון יותר טוב לגבי התשובה לשאלה מדוע העצמי הקטן שלנו תופש את המציאות בצורה שגויה, אך עדיין תוהים אנו, למה יש לנו שני סוגי עצמי מלכתחילה?
התשובה היא פשוט כי אנחנו בני אדם.
העצמי הקטן שלנו מספק לנו תחושה מודעת של זהות רציפה שמאפשרת לכל אחד מאתנו לדעת, "היום אני מי שהייתי אתמול, ומי שאהיה גם מחר." ללא העצמי הקטן, לא היינו יכולים לסדר את כל המידע החושי שתוקף אותנו בכל רגע. ללא העצמי הקטן, לא הייתה לנו תחושת שייכות ושל חיבור לאחרים. בלעדיו, לא היו לנו הורים או משפחה שיכולנו לקרוא להם "שלנו", לא זוגיות או ילדים, ולא מורים או חברים שידריכו ויעודדו אותנו. העצמי הקטן שלנו נותן לנו את הטבע האנושי שלנו.
ככל שאנו מתפתחים, אנו מגלים שחוט החיים שלנו הוא לא חוט רצוף וארוך שעליו כל אירוע תלוי בנפרד כמו חרוזים על מחרוזת. לא, החוט סורג את עצמו לרשת, מגוון של קשרים עצמאיים. אנחנו לא יכולים להסיר אף לא קשר אחד בלי להשפיע על כל שאר הקשרים. אנו לא יכולים להוציא שורה אחת של היסטוריה בלי, ככל הנראה, לשנות את כולה. רשת זו של מידע וחוויה, של התניה ואסוציאציה, של זיכרון ואי-הבנה, בקלות הופכת לסבך מבולבל; ואנו נהיים מבולבלים לגבי מקומנו בתבנית הכוללת של הדברים. כשאנחנו צעירים, אנו רואים את עצמינו כמרכז של היקום, אך ככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו כבר לא בטוחים לגבי המיקום או הזהות שלנו. אנחנו חושבים, "אני לא מי שהייתי כשהייתי בן עשר, אבל אני גם לא אף אחד אחר." בקרוב אנחנו מתחילים לתהות, "מי אני?" אגו-העצמי שלנו הוביל אותנו לתוך הבלבול הזה.
בלבול מוביל לאסון, ואז החיים, כפי שהבודהה ציין באמת הנאצלה הראשונה שלו, נהיים מרים וקשים.
איך אנחנו יכולים להפיג את הבלבול הזה? אנחנו מסובבים את התודעה שלנו אחורה על עצמה. אנו זונחים את המורכבות של העולם החיצוני לטובת הפשטות של העולם הפנימי. במקום לנסות להשיג כוח ותהילה בשביל האגו העצמי הקטן שלנו, אנחנו מסובבים את התודעה פנימה כדי לגלות את ההוד וההדר של טבע-הבודהה-העצמי. במקום לאמלל את עצמינו בניסיון לשלוט על אחרים, אנו מוצאים שמחה וסיפוק באיחוד עם טבע-הבודהה שלנו, ובשירות אחרים.xuyun patched
חברים יקרים, המטרה של אימון הצ'אן היא ביאור ראיתינו, כדי שנוכל לקבל תובנה לתוך הזהות האמתית שלנו. צ'אן מאפשר לנו להתעלות מעל הטבע האנושי שלנו ולהבין ולממש את טבע הבודהה שלנו. 
לפני כמה מאות שנים, פלג מדיטציית הצ'אן שלנו נוסד ונוצר על ידי שני אנשים גדולים: הפטריארך הראשון, בודהידהרמה, שהגיע לסין מהמערב (הודו), וחוי-ננג, הפטריארך השישי יליד סין.
בגלל שני אנשים אלו, הצ'אן פרח, והופץ ברחבי סין ולעוד הרבה ארצות רחוקות. עכשיו, מה היו השיעורים החשובים ביותר של בודהידהרמה וחוי-ננג? "השילו מנפשכם כל אנוכיות! שחררו את שכליכם ממחשבות טורדניות ומטמאות!"
אם לא נפעל על פי ההוראות האלו, לא תיתכן הצלחה בתרגול הצ'אן. דרך הצ'אן נמצאת לפניכם! עקבו אחריה! היא תספק לכם שלום, שמחה, אמת וחופש.